הסיפור שמסעיר את עולם החינוך בחודשים האחרונים, סיפור מפעים המגלה את ההשגחה פרטית בצורה מדהימה למעלה מכל דמיון
רחל אימנו בחניון מגדלי עזריאלי
טרגדיה שנחתה על ראש משפחה נכבדה וסיומה הטוב בחצות לילה בקבר רחל. הסופר הרב דוד גבירצמן ישב עם בני המשפחה, חקר ובדק את פרטי הסיפור הנורא לעומק והעלה את הנתונים אותם שמע מכלי ראשון של בעלי המעשה בעטו העשירה ובמתק שפתו.
הדלת נטרקה מאחורי גבו.
החבטה הדהדה בחדר המדרגות הריק, מפרה את דממת הלילה. לא היה שם אף אחד שינעל אחריו את הדלת. משום שמי שאמור היה לעשות זאת, נם כעת את שנתו. תנומה שיש בה משום חידוש, שכן שבועות ארוכים אותה תנומה נחשקת מיאנה לגאול את העפעפיים הלחים משלוליות הדמע שנקוו בזוויותיהם מדי לילה. דווקא הלילה היא הופיעה, ובחסותה הדוממת, עשה נפתלי את הצעד מפניו חששו כל כך בבית הזה.
נפתלי ברח הכי רחוק שרק יכול היה להעלות על דעתו - - -
***
טריקת הדלת הזו סיכמה מסכת עגומה שאנשי חינוך שראו כבר המון בחייהם המקצועיים, מכנים אותה בשם המכובס 'תהליך'. כלומר יש כאן תהליך – שנעשה במחוזות רבים כל כך טבעי למדי – המוביל ילדי חמד מהכא להתם. מהקרקע הטהורה עליה התגדלו וצמחו, אל חוצות הטומאה בשיפולי השפלה ובקרקעית חיי ההפקרות. נפתלי העביר את עצמו ואת הוריו תהליך מעורר חלחלה מן הסוג הזה.
סיפורו האישי החל בפרקים מאושרים ושלווים למדי, כמוהם יודעים רבבות הורים לילדים רגילים, הצומחים להם בהשקט ובטח בין קורות בתים יהודיים טובים ומשובחים. נפתלי ילד ככל הילדים. אינו שובב יתר על המידה, גם לא מופנם באורח מוגזם. לא בולט בכישרון נדיר, אף לא נכשל באורח מדאיג. ילד טוב בעל אופי חביב.
ובפנים נגסה במרץ רב, התולעת.
אין לדעת אימתי התחמקה אותה תולעת הרסנית אל קרבי נשמתו. אם בגיל הינקות, אם מאוחר יותר. אם בעקבות מאורע שאירע, או שמא תחת עילה אחרת. את המלאכה הזו נשאיר לבעלי ניסיון, היודעים את נפש הנער. אנו איננו יודעים אלא ממקום שההורים מוכי האומללות התוודעו לכך. והיו אלו שיחות טלפון בלתי נעימות כל עיקר מהנהלת הישיבה. אותן שיחות שהתרבו והתקצפו ואף לבשו פנים מאיימות מפעם לפעם, בישרו ללב של אימא שמשהו עם נפתלי לא בסדר. ובעצם ממש לא בסדר, ואולי אף גרוע מכך.
היא התפללה.
והיא גם דמעה.
ותרמה לכל מקום שניתן היה. ובמשך הזמן לא החמיצה אף סגולה מועילה.
נפתלי המשיך לשקוע. אין זה מחזה פשוט לראות את ילדך, עצם מעצמיך. בשר מבשרך, וחלק בלתי נפרד ממקשה אחת של נשמתך, דועך. נבלע לאיטו בביצת רפש ואין לאל ידך להושיע, מאומה. המבוכה איומה. אינך יודע האם דבריך סתם כך נופלים על אוזניים שהאטימות חנקה אותן. או שמא, משהו מטפטף בכל זאת פנימה, אל הלב היהודי שמוכרח אתה להאמין בקיומו על אף וחרף החזות החיצונית שחובטת בך בחוצפתה שאיננה יודעת גבולות. אינך יודע אם דבריך מרחקים. משליכים אבן אחרי הנופל. אם סערת הרוח מעוררת או שמא מכבה את שיריי הגחלת. אינך יודע, לא לכאן גם לא לשם.
פשוט אינך יודע. וזו האיומה שברגשות אנוש.
נפתלי היה עסוק בסוגיות אחרות. כמו למשל איך מתחמקים מהישיבה בשעות הערב כדי לבלות לילה אי שם עם חברים - עדיף שלא נתהה על קנקנם, במקום מפוקפק כלשהו, מבלי שהמשגיח יבחין בהיעדרות.
המשגיח הרגיש.
אחרי שכלו כל הקיצים מבחינתו, פנה להורים סיפר את מעללי ה'תכשיט'. דיווח על האירועים האחרונים והשתדל לחסוך בתיאורים לטובת ליבה החלש של האם החיוורת.
פנו למחנכים דגולים. עירבו בעניין יועצים ומומחים. בשלב מסוים הוכנס בעובי הקורה, היועץ החינוכי הוותיק הרב דוד פרידמן. הושקעו מאמצים, נתלו תקוות חדשות. נערכו שיחות מעמיקות ונסללו מסילות אל הלב פנימה. נדמה היה כאילו נפתלי עולה על דרך המלך. השינוי המבורך היה זמני ותאריך התפוגה מיהר להופיע.
ויום אחד הופיע המשגיח בבית. ביקש לדבר עם ההורים בדלתיים סגורות. היתה שיחה נוראה. מלווה באנחות, יבבות חנוקות, הרבה דמעות מכל הצדדים. לסיכום לחש המשגיח בקול נוגה אך נחרץ "מצטער, עם כל הכאב. אינני יכול להחזיק אותו יותר בישיבה. הוא מקלקל בחורים אחרים..."
"- - - מקלקל בחורים" המשפט האיום הזה הלם בליבה של אימה בכל הפרעות שמילאה את משמעותו הדוקרת. המילים הללו חבטו בה שוב ושוב לאורך כל הלילה. סוחטות את שארית דמעותיה, מורטת את נוצות התקווה האחרונות שעוד שרדו את גלי הייאוש הקודמים.
היה לילה נורא, ליל תוגה ובכי. נפתלי שמע הכל מבעד לקיר הדק המפריד את חדרו מהסלון. הוא הבטיח לעצמו לחשוב על שינוי. הבטחה נוספת שנערמה על גבעת הטרשים של תקוות וייאושים שנערמו זה מכבר בין מוחו לליבו, שמרחק הזמן ותלאות היצר חצצו ביניהם.
השינוי בא. אך בכיוון הבלתי רצוי.
***
ליל שבת.
השולחן ערוך בטוב טעם. מפה צחורה בוהקת על שולחן במרכז הסלון. אבא ניצב על מקומו, בני הבית מקיפים את השולחן בטבעת מלוכדת. כשתלי זיתים סביב. שתיל אחד נעדר – נפתלי.
היכן הוא?
ממתינים, ועוד מעט ממתינים. אולי יבוא תיכף. 'עוד טיפה' מתחננת אמא ללא קול. 'עוד טיפה נמתין לו עם הקידוש, הוא חייב לבוא...'
והוא הופיע. אבוי איך שהוא הופיע. בשתיים בלילה נקרעה הדלת, נפתלי שיכור כלוט נהדף פנימה. ממלא את החלל בריח אלכוהול איום. בפיו בדל סיגריה מעלה טבעות עשן. בידו מכשיר פלאפון. כך הוא השתטח על המיטה, בבגדי החולין שלו. והמשפחה נבוכה.
השבת האיומה ההיא, סימנה את מבחינתם את קו הגבול. כניסיון אחרון פנו שוב ליועץ החינוכי הרב דוד פרידמן ביקשו שינסה עוד פעם נוספת להציל את הנפש האומללה מרדת שחת. הרב פרידמן ניסה, אבל נפתלי הפנה עורף. הודיע נחרצות. 'עזבו אותי, לא מעוניין בשום קשר'.
בהתייעצות עם רבו, וככלות לילות ארוכים ומיוסרים של טלטולי נפש. קבע האב בלב מרוסק ובקול סדוק את העובדה בפני נפתלי. 'כאן בבית תוכל להיות רק כיהודי. חילול שבת בפרהסיה, התנהגות גויית, לא בא בחשבון. רצונך, התאם את עצמך לקדוש וליקר לכולנו...'
נפתלי, שבוי בארס יצרו, החליט לקרוע את הנימים האחרונים.
***
- - - נפתלי ברח
הכי רחוק שרק אפשר לדמיין, ובדמיונו של בחור ישיבה אבוד, נושר טרי למדי. המקום הרחוק ביותר היה תל אביב. הוא נמלט בטירוף חושים, להשאיר הכל מאחור. לזרוק כל מה שרק אפשר. לקרוע, להעיף, להתנתק.
הוא חצה את הקווים, וגם השתדל לשרוף את הגשרים מאחור. שלא תיוותר כל אפשרות לגשר על פני התהום הזו.
תל אביב בחילוניותה ונהנתנותה הריקנית קרצה אליו באלף עיניים, והוא הסתער עליה בשיגעון. המרירות דחפה אותו לצלול עמוק ככל שניתן. לרדת, ואם אפשר גם לצנוח, הכי טוב להתרסק וזהו. שלא יישארו גם שברים לאסוף.
הוא היה להוט.
כעבור מספר ימי נדודים, הצטרף לקבוצה מפוקפקת של בחורים פורקי עול, שמצאו את משכנם המטונף בדירת אורווה דרום–תל–אבבית. חלקם כמוהו, נושרים מבתים טובים. אחרים חילונים מבטן, הצד השווה שבהם שכולם נהנתנים, שלוחי רסן. טיפוסים שחצו כל גבול אפשרי.
הדרור דגדג את קצה חותמו, ונפתלי התמסר אליו. בבוקר לא חבט על דלתו שום משגיח, ובערב לא שמע שיחות מוסר נוטפות דמע מאבא ואימא. הוא היה רשאי לעולל ככל העולה על רוחו. להתגולל בכל רפש שניתן להעלות על הדמיון. להיות ח-ו-פ-ש-י, המילה הזו הגדירה את תמצית שאיפותיו. ותל אביב סיפקה אותה בשפע.
להיות חופשי שלוח רסן, זו היתה סיסמה שבישיבה רק יכול היה לחלום עליה. כאן אף אחד לא הפריע לו להגשים את החלום. הבעיה, שגם חבריו לדירת האורווה הגשימו חלומות זהים. הם היו כולם שלוחי רסן, וותיקים ומנוסים, כמו שנפתלי לא יכול היה להעלות על קצה דעתו האנינה. את פרצופו האמתי של החופש זכה להכיר ימים ספורים אחרי שהתאקלם במעונו המפוקפק. אוכלוסיית השוליים עליה נמנו חבריו לדירה, ניחנה בחושים ערניים למדי. בעלי עיני נץ המסוגלות לזהות חולשה אנושית באופן מדויק. אופי חלוש נחשב מצרך מבוקש במיוחד בסביבתם. נפתלי סיפק אותו בשפע.
הוא הפך קרבן.
החבר'ה זיהו מיד את נער הבוסר. האצילות הישיבתית שטרם הצליח להיפטר ממנה, חסמה בפניו שערים אל השאול. נוער הפשע לא שש לקראתו, נוכחותו הכבידה עליהם. החליטו לעשות ממנו שעיר לעזאזל. והם ידעו את מלאכתם.
השהות בדירה הפכה עבור נפתלי לסיוט מתמשך. החברים דאגו לכך היטב. הציקו, העליבו, פגעו. תל אביב הנוצצת הפכה בין ליל לגיהינום. הדירה המטונפת חנקה אותו מכל עבר. החברים הפכו לזאבים מורעבים. חושפים שיניים של רוע. הוא פגש את הגועל והסיאוב בתעצומות שלא חלם אליהם. לא ידע עד כמה יכול האגו הנפוח לפגוע, לדקור. לא האמין עד היכן מסוגלת האכזריות האנושית להידרדר. האומללות שלו , הזינה אותם. הם מצצו בתענוג את דם נפשו השסועה.
ואז הם החלו לצרוב מבפנים, הגעגועים. לא, לא היו אלו געגועים ענוגים של ערגה וכיסופים. היו אלו געגועים צורבים, עכורים, מעורבבים וסוערים. עטופי שנאה עצמית, שסועים ופגועים. והם הדהדו בתוכו בלילות הארוכים. ניגונים מבית אבא, ריחות של שבת. נעימות של גמרא. פעמים שחש עצמו נמשך אחריהם, מבקש לחצות את הקווים בדרך חזרה. אך שם, על גדות התהומות המפרידות בין תל אביב המגושמת לבית הענוג שהותיר שם, הוא פגש בהם. בשלדי הגשרים ששרף במו עצמו. אודים חרוכים של שנאה שנולדה מתוך אהבה שאף פעם לא זכה לפרש אותה נכון. הוא ידע אף שלא שמע אף פעם אי מי שיאמר זאת מפורשות, ששם, מעבר לגשרים שנשרפו, לא ממתין לו אף אדם. מעבר לגדה אין מי שמצפה לשובו. אין לאן לחזור, אין היכן להיות.
הבחילה הציפה אותו, ביקש להקיא את קרביו. את קיתונות הסיאוב, הסחי והמיאוס. אך הטינופת חיבקה אותו. לעגה כלפיו. הוא ידע, מכאן אין דרך חזור - - -
- - הבחילה הזו הובילה את רגליו. ללא נשמתו שהחביאה את עצמה, שלא לראות במחזה האיום. ללא רוחו, שקמלה – כך סבר – אי שם בעבר הרחוק. רק את גופו בגפו. הוא הלך ובעצם נהדף, נמלט מפני עצמו. התגולל בין רחובות, נתקל באבני מרצפת.
הלילה התעורר לשגרת חייו האפלים, והוא דשדש בשוליו. צועד לקראת המעשה עליו העדיף שלא לחשוב. הייאוש נשף בעורפו, אינו מניח לו לחשוב על כלום. מוחו ריק, חלול. רק התסכול צורח באוזניו באלף קולות. לא חשב על טעמו המר של ריסוק עצמות, לא על המוות, ובוודאי שלא על הזוועה שאחריו. רק לברוח מכאן ועכשיו, ואולי גם לקצור נקמה. הוא ינקום בזוועת המעשה בכל מי שהותיר מאחור. הוא יכאיב להם, יהלום בהם במעשהו האיום.
נפתלי חיפש את המקום המתאים ביותר, ל - ה - ת - א- ב – ד
מגדלי עזריאלי התאימו בעיניו.
***
לקראת חצות.
נפתלי מגשש את דרכו באפלוליות קומת החנייה של מגדלי הענק. קורות הבטון האדירות חונקות את המולת הרחוב שלמעלה. דממה אטומה, חנוקה. מדי פעם חבטת דלת של מכונית, חריקת צמיגים ויללת אזעקה של כלי רכב.
נפתלי מחפש את חדר המדרגות.
דבר מה נרמס באוושה תחת רגליו הממהרות. דף, עלון קמוט מגואל בשמנוניות בנזין וטביעות נעליים.
נפתלי מתכופף, מעיף מבט - - - 'מאמע רחל'
משום מה, ולחלוטין משום מה, מפני שלא היה לו לנפתלי של אותה השעה כל טעם וכל סיבה לאסוף גיליונות קמוטים מרצפת בטון של חניון תת קרקעי. על אחת כמה וכמה שלא לעיין בהם, ובוודאי שלא להאריך ולקרוא עוד ועוד את תוכנם. על כל פנים, משום מה, הוא קרא. לאורה של נורת חירום מהבהבת. לקולו העמום של החניון המתרוקן, ולתימהונו על עצמו, הוא קרא. בלע בשקיקה מאמרים וסיפורים, עובדות וסגולות. מופתים וישועות.
היא הזדחלה אליו פנימה, בלא שיחוש בה כל עיקר. התקווה.
סב על עקביו. את המעשה הנורא אפשר לדחות למועד מאוחר יותר. הלילה הוא חייב לבקר שם. לראות מקרוב, לגעת בדבר מה הטמיר הזה אודותיו דיווחו המילים שבעלון. והוא נסע.
בשעת חצות הוא ניצב על מפתן מעונה של 'מאמע רחל'. עיניו קרועות בתימהון של הלם. פיו פעור בעווית של תדהמה. ידיו משום מה אינן מוצאות את עצמן בכיסי מכנס הג'ינס. מגששות באוויר, מבקשות אחיזה. הוא נשען על המשקוף.
נשם עמוקות, השתעל כדי לגרש את המבוכה, ודחף את עצמו פנימה, עוד צעד מוסווה אחד. הוא לא שייך לכאן, רק בא לראות. להציץ בלי להיפגע, עליו לשמור מרחק ביטחון.
התיאור בעלון הפתיע בדיוקו. עשרות לומדים, מתפללים, ומקוננים ישבו שם בהיכל הציון הקדוש. ראשים תחובים בקונטרסים של 'תיקון חצות'. עטופים במגבות של מקווה, מורמים אל על בתחינה שחורצת את עצמה בתנועות שפתיים לוהטות בגעגוע.
אנשים של חצות.
והאנשים הללו הדהימו אותו. נוכחותם הערנית מתריסה כל כך מול הלילה האפל ממנו בא. קבר רחל היה פעלתני כמו שתל אביב שלו, לא חלמה להיות בכל טירוף חושיה.
נפתלי נותר תקוע. נעוץ בתווך, בין סטנדר מיותם, לכיסא פלסטיק מאוכלס במתקן חצות מנומנם. מביט ובוהה לסירוגין נכחו.
- - ואז הוא ראה את עצמו
כלומר, את בבואתו שהשתקפה אליו מתוך כרזה שעל הקיר. כלומר את שמו, הפרטי. זה היה מדהים מכדי להיות, ומוחשי מכדי שלא להיות.
"לזכות וישועת נפתלי ישראל בן חנה רחל שיחזור בתשובה שלימה ויאיר ה' עיניו. ולזכות הוריו חיים דוד בן ביילא חנה רחל בת גיטל להצלחה ולנחת דקדושה".
המילים היו יציבות, אין זה חלום. נפתלי ישראל זה אני. חיים דוד בן ביילא זה אבי, וחנה רחל בת גיטל זו אמי, אלו הורי. כן בהחלט. ובכן, הם מבקשים כאן, אצל מאמע רחל שאני, נפתלי ישראל אחזור. כלומר מישהו בצד ההוא ממתין לי. כלומר הם תרמו עבורי פרנס יום - - -
הפרוכת הרקומה, המתוחה על ריבוע הציון המתנשא במרכז, רטטה לקראתו. נסוך היה עליה משהו אימהי. היא הזמינה אותו. והוא, נפתלי הקשוח שמרט מעל תדמיתו החדשה כל זיק וזיקה לרגש ורגשנות. גירש במחי רוגז כל פרפור של חמלה וליטוף של חיבה. נתקף פיק ברכיים לקראתה.
הוא מצא את עצמו, דבוק פנים, צמוד בגופו אל מצבת האבן. מישהו הניח על ראשו כיפה. והוא התפלא על עצמו שלא התנגד. מרדנותו השמרנית התפוגגה לה, והוא לא מצא את הנחיצות לתור אחריה. הניח לעצמו להתקפל, להתמוסס אל תוך המשהו החדש כמותו לא הכיר קודם, שעטף את חושיו המעורפלים כעת.
- - בכי
לא היה זה בכיו שלו. משום שלא הרהיב לבכות. ומשום שהבכי עלה מהצד השני, מעבר למחיצה.
בכי מבוגר של אישה, של אימא.
מדוע הוא סבור שזו בכיה של אימא. מהיכן לו לדעת מי היא זו, ומדוע זה עלתה לו המילה 'אימא'?
אבל הבכי התעקש להיות בכי של אימא.
חודשים שלא שמע את קולה. אולם אותה הפעם בה הדהד בכי שכזה באוזניו, אי שם לפני שחצה את התהום, לפני ששרף את הגשרים. אותו הבכי הלילי שהרעיד את דממת הבית. שקרע בתוכו חתיכות של בשר ודם, אותו הבכי שהוציא משלוותם את לילותיו הפוקרים. התעקש וטען כעת שוב, זה בכי של אימא.
והיא באמת ניצבה שם. בצידה השני של מצבת האבן. בחצות הלילה האחרון של החודש אותו תרמו היא ואבא לטובת 'מוסדות קבר רחל' עבור הסיכוי היחיד שישיב אולי את הבן האובד הביתה. בלילה הזה החליטה להיות שם, אצל אימא, בעת רצון וברגעי הסיכוי האחרונים מבחינתה. היא עזבה את הבית מוקדם, הקדישה את הלילה למאמע רחל, לניסים.
הוא מצא את עצמו מאזין.
נזף בעצמו על חוסר הנימוס, והמשיך להאזין.
כעס על עצמו על השגת הגבול, אך שב והאזין.
והמילים קלחו משם לתוך אוזניו הכרויות. ומשם גלשו פנימה אל הלב הצפוד בהסתייגות של מרד, כעס ומרירות של שנים. המילים היו בלתי אפשריות.
"- - - טאטע, ריבונו של עולם.... כפי שאתה יודע, איך למרות ועל אף כל מה שעוללנו, חטאנו, שגינו, עיוותנו. הרי ברגע שנבקש סליחה, נעשה צעד בחזרה, מיד תקבל אותנו ביד פתוחה לרווחה... טאטע, אתה הלא יודע, שאני, אימא שבורה, מרוסקת, נבגדת. ובכל זאת אילו נפתלי ישראל שלי, יחזור כעת, איך שהוא, מהיכן שהוא, בכל מצב שהוא, הביתה. אני מקבלת אותו, מקבלת, מקבלת מ – ק – ב – ל – ת - - - "
המילים האחרונות התערבלו באוזניו, רקדו סביב במחול מרצד. הוא שמע אותן מרחוק. מרחוק מאוד, משום שהכרתו לא עמדה בעוצמה הזו.
"- - - הצלה"
קריאות היסטריות מעזרת הגברים הדמימו את היכל הציון. למרגלות מצבת האבן השטחה דמות חיוורת של בחור מגודל. כיפת הקטיפה מתגוללת לידו, עיניו לבנות, פיו פעור. מראה מבהיל.
צוות מד"א שהוזעק למקום מבצע פעולות חירום ראשונות. מייצב את המצב, ומתכונן לפנות את הנפגע לבית החולים.
"מישהו מכיר את הבחור?"
משיכות כתף
"מישהו מעוניין ללוות אותו, קרוב משפחה? חבר?"
שקט
הנפגע האלמוני מועמס על אלונקה, מובל אל הפתח. היציאה מצד עזרת הגברים בעיתית. בצד הנשים הגישה חופשית יותר. האלונקה מועברת במהירות אל מעבר למחיצה.
צוות ההצלה מבקש לפנות את הדרך. אימא בוכייה, נפרדת ממצבת האבן. מצטדדת על מנת לאפשר לאלונקה מעבר. לרגע מרפרפות עיניה על האלונקה, בין זרועותיהם החסונות של פרמדיקים, מעבר למסכת החמצן, בתוך רקע פנים חיוור הלום עילפון היא מזהה אותו - - -
- - נפתלי
הצוות ממהר לתמוך, שלא יצטרף להמולה מטופל חדש. אימא מתאוששת.
"את האימא, נכון?"
"אני"
"אז למה לא אמרת קודם?!"
"איתרנו קרובי משפחה, יש זיהוי של הנפגע" מישהו טורח לעדכן בקשר.
"את מלווה אותו, נכון אימא?!"
כן, כן מלווה. יש לנפתלי מלווה, קרוב. קרוב מתמיד.
ושבו בנים...
.
